פסק-דין בתיק ת"א 18968-11-11

1.         בפניי תביעה כספית אשר עילתה בטענה להפרת הסכם התקשרות מיום 28.8.2008 (להלן: "ההסכם").

התובעת, הינה חברה העוסקת בהנהלת חשבונות הנמצאת בבעלות ובניהולו של מר רוג'ר מיארה (להלן: "מנהל התובעת") אשר ניהלה משרד באילת עד לחודש אוגוסט 2008 (להלן: "התובעת").

הנתבעת הינה מנהלת חשבונות במקצועה, אשר הועסקה בין השנים 1992- 1994 על ידי התובעת כמנהלת חשבונות (להלן: "הנתבעת").

2 .         על פי ההסכם בו התקשרו הצדדים, נקבע כי הטיפול בתיקי הנהלת חשבונות של לקוחות על פי רשימה אשר צורפה להסכם יועבר מהתובעת אל הנתבעת (להלן" " רשימת הלקוחות"). מדובר בלקוחות התובעת אשר כאמור, הינה חברה להנהלת חשבונות. עוד על פי ההסכם, סך 35% מההכנסות שיתקבלו אצל הנתבעת מאותם הלקוחות אשר הטיפול בהם מועבר כאמור, תשלם הנתבעת לתובעת.

לטענת התובעת, הנתבעת לא קיימה את תנאי ההסכם בשנים 2008-2011, בכך שלא שלמה את מלא הסכומים אשר היה עליה לשלם לתובעת על פי ההסכם, ביחס לכל אחת מהשנים הנ"ל ובסך כולל של 88,870 (סכום הכולל הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה). עוד נטען כי הנתבעת לא העבירה את כל דוחות התשלומים המפרטים את הגבייה שביצעה מהלקוחות על פי הרשימה, ויכול כי הסתירה נתונים ביחס למחזור גבייה ורווחים גבוהים יותר, וכל פניה מצד התובעת לוותה בהתחמקות ובטענות שאין בהן ממש.

הנתבעת מאשרת עבודתה בעבר אצל התובעת משך שנתיים, ומוסיפה כי החלטתה להתקשר בעסקה נבעה והסתמכה על המחזור הכספי ו/או הרווח הצפוי היה מאותם לקוחות שהועברו לטיפולה, וכפי שהציג בפניה מנהל התובעת, לו האמינה לאור יחסי עובד מעביד בעבר. מחזור הגבייה החודשי על פי  רשימת הלקוחות שהועברה אליה  הוצג על ידי מנהל התובעת בסכום של 17,081 ש"ח. לימים התברר, לטענתה, כי מדובר במצג שווא, בעוד  הסכום בפועל עמד על כ- 11,000 ש"ח בלבד. כן, חלק מהחברות שהועברו ברשימה לא היו פעילות בשנת 2008 או לא היו קיימות כלל, וחלק מהלקוחות על פי הרשימה, הפסיקו להתקשר עימה וזאת משום שהתובעת לא מצאה לנכון להודיע להם על העברת הטיפול בתיק החשבונות שלהם, לידיה של הנתבעת.

הנתבעת, אישרה כי מסך 35% אותם התחייבה לשלם לתובעת עבור כל  תיק לקוח שהועבר אליה על ידי התובעת - היא שלמה תשלום חלקי בלבד וכנטען על ידי התובעת, וזאת משום שהוטעתה בגובה מחזור הגבייה והרווחים החודשיים כאמור.  הוסיפה שכפועל יוצא מהסתמכותה על מחזור חודשי  ורווחים כפי שהוצג בפניה על ידי מנהל התובעת, היא רכשה ציוד חדש, שילמה דמי שכירות ומשכורת לפקידה, עת ההכנסות שהתקבלו אצלה היו נמוכות יותר, ומיד לאחר שהתוודעה להכנסות הנמוכות פנתה לתובעת בבקשה לשנות את ההסכם אולם התובעת סרבה.

3.         יאמר כבר עתה כי על תוכנו של ההסכם והעובדות המהותיות המרכזיות הצריכות להכרעה בתיק, אין מחלוקת בין הצדדים. עיקרה של המחלוקת הוא בשאלה, האם כטענת ההגנה - הוטעתה הנתבעת על ידי מנהל התובעת, בדבר גובה ההכנסות והרווחים אשר אמורים להתקבל העסקה בניהם וכפי ההסכם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, התרשמתי מהעדויות ושקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה, כי לא הוכחה בפניי טענת ההטעיה וכי בהעדר מחלוקת על תכנו של ההסכם ועל חובת הנתבעת לשלם מכחו כפי שיפורט להלן - יש לקבל את התביעה במלואה, ומאלה הטעמים:

א.         ההסכם אינו כולל כל מצג ביחס לגובה ההכנסות, אינו כולל כל התחייבות למינמום מסויים של הכנסות ואינו כולל כל התניה של התשלומים מכוחו בגובה ההכנסות והיקף הפעילות.

ההסכם אינו קובע כל תנאי הקשור בגובה המחזור החודשי, ואינו קובע כל תנאי יחס לשאלה אם יוותרו לקוחות אלה אצל הנתבעת אם לאו. יתרה מכך, ההסכם רואה אפשרות לפיה חלק מהלקוחות לא ישארו בטיפול של הנתבעת. כך סעיף 4א בהסכם הקובע שכל זמן שתיק לקוח כמפורט ברשימה או תיק נוסף שימסר לנתבעת על ידי התובעת, הוא למעשה תיק פעיל והנתבעת ממשיכה לטפל בו, ולא ניתן להפסיק את ההתקשרות בין השתיים באותו תיק. המשמעות של סעיף זה כי הצדדים ראו אפשרות לכך שהטיפול בתיקים הינו אינדוודואלי לכל תיק, ותיתכן הפסקת ההתקשרות ביחס לתיק מסויים ככל שהנתבעת תפסיק לטפל בו בפועל.

מטבע הדברים, בשים לב לכך כי מדובר בלקוחות שהם צדדי ג' , הרי ברי הוא, שלא ניתן להתחייב לגובה המחזור וגובה ההכנסות מאותם צדדי ג', שכן ההכנסה תלויה, בניסיבות הספציפיות של כל לקוח ולקוח, בפעילותם של הלקוחות, ובשכר הטרחה הנגבה מהם.

סעיף 15 לחוק החוזים קובע:

ישנן דרישות מצטברות שהצד השני, התובעת, הטעתה את הנתבעת במתכוון וכי הייתה הסתמכות על הטעות מצד הנתבעת. אין חולק כי לנתבעת הוצגו נתונים לפיהם מדובר בסכום חודשי שהוא מעבר ל11,000 ש"ח, עם זאת לא הוכח בשום שלב על ידי הנתבעת כי התובעת עשתה זאת מתוך כוונה להטעות. מנהל התובעת אף הצהיר בסעיף 21 בתצהירו בזו הלשון: " בשנת 2008 ממוצע ההכנסות שלי לחודש היה כ- 21,360 ש"ח, עוד יותר מכפי שהודעתי לנתבעת עובר להסכם ההתקשרות בינינו", ואף צרף גרף הכנסות לשנת 2008. הנתבעת לא חלקה על הנתונים אותם הציגה התובעת ולא עשתה על מנת לסתור אותם.

התובעת אמנם אישרה כי היו שני לקוחות (חברות) מתוך רשימת הלקוחות שלא רצו להמשיך ולעבוד עם הנתבעת: " הלקוחות היו פעילים ומי שחסר ברשימה זה שתי שמות בלבד שכנראה לא רצו לעבוד איתה" (פרו' עמ' 8 ש' 22), אולם אין בכך די שכן וכאמור, לא הייתה כל התנייה בעניין זה בהסכם שבין הצדדים, ואין לראות בעזיבת לקוחות בהקשר זה, כהפרת ההסכם על ידי התובעת או הטעייה. בכל מקרה הנתבעת לא תמכה טענותיה כי הלקוחות שהועברו לה לא היו פעילות במועד העברתם לטיפולה.

מכל האמור, הנתבעת אשר הודתה למעשה במרבית העובדות הדרושות לביסוס עילת התביעה,  לא הרימה את נטל השכנוע כי הוטעתה על ידי התובעת ביחס למחזור הכספי והרווחיות הצפויה, ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה.

להדגיש, הנתבעת עבדה אצל התובעת כמנהלת חשבונות, משך כשנתיים, ואין חולק כי מדובר בנתבעת שהתחום מוכר לה, אשר הכירה את מנהל התובעת ועבדה במשרד התובעת טרם ההתקשרות, ואשר טענת מנהל התובעת לפיה ספרי החשבונות היו פתוחים בפניה טרם ההתקשרות, לא נסתרה, מה שיש בו להוסיף ולבסס את המסקנה לפיה אין מדובר בהטעייה, אלא לכל היותר בטעות שכדאיות העסקה.